בשנת 1260 לספירה נפלה ארץ-ישראל בידי הממלוכים. היתה זו קבוצת עילית של אנשי צבא, קטנה במספרה, שמרכזה בקהיר.
יחסם של הממלוכים לארץ ולתושביה היה שונה מזה של קודמיהם הצלבנים.
מעייניהם היו נתונים לטיפוח הצבא ולהאדרת שמם של שליטיהם.
עיקר פעולות הבנייה שלהם היו לצרכים דתיים, ורבות מהן התמקדו בירושלים.
מן הבחינה הכלכלית והחקלאית הוזנחה ארץ-ישראל למדי. איזור החוף, על עריו ונמליו, ניטש לטובת פנים המדינה.
חשיבותה של הארץ היתה בעיקר בהיותה ארץ מעבר, בין מצרים לסוריה, ולמענה טופחו הדרכים ונבנו גשרים.
בשנת 1516 לספירה נכבשה הארץ בידי העות'מאנים ואלה התמידו להחזיק בה 400 שנים, שהוא פרק הזמן הארוך ביותר של שלטון רצוף של גוף כלשהו בתולדות ארץ-ישראל. היה זה שלטון חזק ויעיל ומנוגד לגמרי לניוון שציין את שלהי תקופת הממלוכים. אך עד מהרה הלך גם שלטון זה והסתאב.
מסע נפוליאון למצרים ולארץ-ישראל בשנת 1798-1799 מציין במידה רבה את סופה של העת העתיקה.
מוצגים כאן חלק מהאתרים המוסלמיים בתמונות, תיאור מילולי מפורט יותר קיים ב- אתרים ארכיאולוגיים בארץ ישראל.