מראשה

195 תמונות     4 דקות וידאו

מערת קבורה צידונית



תולדות מרשה

מרשה מופיעה בין ערי יהודה המוזכרות ביהושע ט"ו, 44 ("ומראשה") וכאחת הערים שביצר רחבעם בעקבות מסע שישק בממלכתו: "… ויבן ערים למצור ביהודה… ואת גת ואת מרשה ואת זיף…" (דברי-הימים ב' י"א, 8). בראשית המאה ה-ט' לפנה"ס תקף זרח הכושי את יהודה וניגף מפני אסא המלך באזור מרשה: "… ויערכו מלחמה בגיא צפתה למרשה…" (דברי-הימים ב' י"ד, 10-8).
בתקופה הפרסית, לאחר חורבן בית ראשון, התיישבו במרשה - כמו גם בכל דרום יהודה - אדומים שהגיעו מדרום-מזרח. בשלהי תקופה זו (במאה ה-ד' לפנה"ס) הגיעו למרשה צידונים ואף יוונים, שהביאו עמם את התרבות ההלניסטית. בנוסף להם התגוררו במקום מצרים בודדים ויהודים מעטים - חלקם נותרו לאחר חורבן בית ראשון וחלקם הגיעו ממישור החוף. כך נוצר מרקם חברתי מיוחד בעיר ההלניסטית, שהיתה למרכז כלכלי חשוב. באותה תקופה נבנתה גם העיר התחתית ונחצבו בה מערות רבות.
ממקורות היסטוריים ומהחפירות במקום עולה, כי בשנים 112/3 לפנה"ס כבש יוחנן הורקנוס לבית חשמונאי את מרשה וגייר את תושבי העיר וסביבותיה. העיר העליונה והתחתונה הפכו עיי חורבות. מרשה אמנם שבה ונושבה מחדש, אך היישוב בה היה דליל, ולדברי יוסף בן מתתיהו הוא נכחד בידי הצבא הפרתי בשנת 40 לפנה"ס.

המחקר הארכיאולוגי

בשנת 1900 נערכו במרשה חפירות נרחבות על-ידי הארכיאולוגים בליס ומקאליסטר, מטעם הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. ב1902- חקרו תירש ופיטרס את שתי מערות הקבורה הצידוניות הדרומית-מזרחית לתל. בשנות השישים והשבעים נערכו במקום סקרים בידי הגיאוגרף בן-אריה והארכיאולוגים אורן, דגן, קלונר ואחרים. פעולות חפירה ומחקר רחבות היקף מתקיימות מטעם רשות העתיקות בראשות פרופ' עמוס קלונר למן שנת 1989 ועד היום.

"המערה הפולנית"



המערה היא בור מים, שנחצב במאות ה-ד'-ג' לפנה"ס. בתקופה מאוחרת יותר נהפך הבור למיתקן לגידול יונים. בעת מלחמת העולם השנייה ביקרו במקום חיילים פולנים מצבא אנדרס וחרתו על עמוד התמך (ממנו נותר רק החלק התחתון) את שנת ביקורם - 1943, ואת הכתובת "ורשה, פולין" ודמות נשר - סמל הצבא הפולני.

מערת הקולומבריום







(מתקן לגידול יונים) בנויה בצורת צלב כפול והיא הגדולה והיפה בארץ. נמצאו בה למעלה מ2,000- כוכים ונראה שבמקורה היו בה רבים יותר. בכוכים גידולו יונים לפולחן ולמאכל, וזבלן נוצל לדישון. הקולומבריום חדל לשמש בסוף המאה ה-ג' לפנה"ס והכוכים הוסבו למחסנים. באזור נתגלו 84 מתקנים כאלו ובהם עשרות אלפי כוכים.

מערכת האמבטיות



מורכבת מגרם מדרגות ושני חדרונים קטנים, שבהם הותקנו מושבים לשימוש המתרחצים. אל היושב בחדרון התת-קרקעי הוזרמו מים בתעלות הזנה וממשפכים ושהתקנו בדפנות הסלע. שופך המים לא ראה ממקום עומדו את המתרחץ, וכך נשמרה צניעותו. ייתכן מאד, שרחצת הגוף השתלבה בפעילות פולחנית.
במרשה אותרו עד כה למעלה מעשרים מיתקנים חצובים בסלע, ששימשו כאמבטיות במאות ה-ג'-ב' לפנה"ס.

בית הבד



הזה הוא אחד מ22- בתי בד תת-קרקעיים מן המאות ה-ג'-ב' לפנה"ס, שנתגלו עד כה במרשה. לרוב, יש בהם מיתקן ריסוק אחד ו3-2- מיתקני קורה לסחיטת השמן. גידול זיתים והפקת שמן היו ענף כלכלי חשוב בשפלה בעת העתיקה. כרמי הזיתים השתרעו על פני אלפי דונמים מסביב לעיר. מסיק הזיתים נערך בסתיו, ובמשך חודשיים - שלושה פעלו בתי הבד במשך רוב שעות היממה כדי להגיע לתפוקה מרבית. ריסוק הזיתים במפרכות ארך כחצי שעה, והשמן נסחט שעות אחדות. השמן מילא צרכים רבים: מאור, בישול, מאכל, שימור מזון, פולחן, סיכת הגוף, ותמרוקים. פסולת הזיתים - הגפת - נוצלה להסקה ולבנייה (שולבה בחומרי מילוט).

בית המגורים



הבית המשוחזר בחלקו שימש למגורים ולמסחר בתקופה ההלניסטית (המאות ה-ג'-ב' לפנה"ס). קומת הקרקע משתרעת על פני 150 מ"ר, וחדריה ערוכים סביב חצר מרכזית קטנה. בגרם מדרגות מרובע עלו לקומה השנייה. קירות הבית השתמרו לגובה 1.5 מ' מעל לרצפה וטויחו זה מכבר כדי להגן על אבני הגיר הרכות. בחלקי הקירות המשוחזרים נותרו האבנים חשופות. מתחת לרצפת אחד החדרים נתגלה מטמון של 25 מטבעות, שהמאוחר בהם נטבע בשנת 113 לפנה"ס. מכאן, שהבית חרב בסביבות אותה שנה, בעת כיבוש מרשה בידי יוחנן הורקנוס ה1-. מתחת לבית המגורים נמצאים בורות המים, לתוכם נאספו מי הגשמים מהסמטאות, הגגות והחצרות. המים הוזרמו בצינורות חרס ותעלות לאורך המדרגות. אל הבורות ירדו בגרם מדרגות בעל מעקה.
במעבר מבעד לקיר שבור של אחד הבורות נמצאה מחצבה רחבת ידיים, עם עמודים לתמיכת התקרה, ממנה יש כיום מעבר אל בורות מים של בית מגורים נוסף.

בתי מגורים ומערכת תת-קרקעית מהתקופה ההלניסטית







בתי המגורים בנויים, כאמור, במתכונת של חצר מרכזית מוקפת בחדרים, עם חדרי מדרגות שהובילו לקומה השנייה ומיתקני רחצה ובישול. מתחתיהם, מצויה מערכת תת-קרקעית מגוונת בשימושיה.
דרך הבית הצפוני ניתן לרדת אל חדר רחצה מדהים בעיצובו ובמצב השתמרותו. בסמוך אליו נמצאים בורות מים. מכאן ישנו מעבר אל קולומבריום מרובע ובור גדל מידות, ולידם בור מים נוסף. המסלול התת-קרקעי מוביל אל קבוצת בורות מים ונמשך לקולומבריום, לחדרים ולבורות נוספים. בית הבד והחדרים הסמוכים לו נמצאים מתחת לבית המגורים הרביעי, האחרון בשורה. החדרים התת-קרקעיים הרבים שימשו בעבר בנפרד, ולא היה מעבר ביניהם.

מערות הקבורה הצידוניות







במאות ה-ג'-ב' לפנה"ס נהגו אנשי מרשה לקבור את מתיהם במערות-כוכים בעלי חזית גמלונית (משולש בראש הכוך). במערה 8, שבה שוחזרו הציורים המקוריים, נמצאה גם כתובת המזכירה את אפולופאנס בן ססמאיוס, ראש קהילת הצידונים במרשה. הכתובות והציורים שופכים אור על האמנות, המיתולוגיה והידע הזואולוגי של התקופה, וכן על השתייכותם האתנית של הקברים (אדומית, צידונית ויוונית), קשרי משפחה, מנהגי קבורה ועוד.80 מ' דרומית למערה זו שוכנת מערה נוספת ובה ציור משוחזר של נגנים. המערות נתגלו בשנת 1902 ופורסמו על-ידי הארכיאולוגים תירש ופיטרס בשנת 1905. על סמך ציוריהם שוחזרו בשנת 1993 הציורים המקוריים.

המגדל הצפוני-מערבי



בפינת העיר העליונה התגלה מגדל מרובע גדל-מידות. המגדל נבנה בשני שלבים: חלקו התחתון מהמאה ה-ג' לפנה"ס והעליון מהמאה ה-ב' לפנה"ס.
קדמה למגדל חומה תחתונה מתקופת מלכי יהודה, המקיפה אותו ממערב ומצפון, ואשר שימשה גם כקיר תמך ליסודות המגדל בתקופה ההלניסטית.

חנויות ובתי מגורים



מצפון למגדל נמצאו מבנים משוכללים - חצרות, חדרי מדרגות וחדרים, ששימשו כנראה למסחר ולמגורים בתקופה ההלניסטית. בקומה התחתונה של בתי מגורים נמצאו שש חנויות או בתי-מלאכה, ערוכים זה לצד זה. בתים אלה נסמכו לחומה מתקופת הברזל, שהקיפה את המגדל.

כנסיית "סנדחנה"



(סנט אנה), ששטחה 52x56 מ', נבנתה בתקופה הביזנטית וחודשה - אם כי בהיקף קטן יותר - בתקופה הצלבנית. שמה "סנט אנה" שובש ל"סנדחנה" - שמו הערבי של תל מרשה.

מערות הפעמון



מצויות בתחומי בית גוברין והן מהתקופות הביזנטית והערבית הקדומה. במקור היו כ80- בורות פעמון, שחוברו על-ידי מעברים והפכו למערכות גדולות. בכל האזור ישנן כ800- מערות פעמון, שעומקן המרבי 25 מ' (רובן בעומק 15-12 מ').
תחילה סברו, כי מערות אלה שימשו לאגירת מים, איסום, מגורים ומקלט. אם כיום ברור, כי היו אלה בעיקר מחצבות, שסיפקו חומרי בנייה לערי מישור החוף ולבית גוברין עצמה. על כך כתב אלמוקדסי, ההיסטוריון הערבי הנודע בן המאה ה-י': "היא [בית גוברין] ארץ העושר והשפע, ויש בה הרבה מחצבות שיש…".
החציבה נעשתה דרך פתח צר, כשהיקף הבור גדל תוך כדי חציבה, מכמה טעמים: להבטיח את המערה מפני התמוטטות, למנוע התייבשות הגיר, להגן על החוצבים מפגעי האקלים, להעניק לחוצבים מיתאר התקדמות עגול וברור, בטוח ונוח לחציבה. גושי הסלע המלבניים הועלו והוצאו מן המערה בעזרת חבלים.
מן הכתובות בערבית, הצלבים והציורים, שחרתו הפועלים במהלך עבודתם, עולה כי היו אלה נוצרים, שהלשון הערבית היתה שגורה בפיהם. רוב החציבות נעשו במאות ה-ז'-י' לספירה.


חזרה לאינדקס ישראל