ירושלים

354 תמונות     12 דקות וידאו

העיר ירושלים תציין בעוד זמן-מה מלאת שלושת אלפי שנה להיותה עיר הקודש המזוהה עם אלוהי ישראל ועם ישראל. אין ערים נוספות בעולם היכולות להתהדר בהישג כזה. לפיכך, חשוב להצביע על המאורע המיוחד בחיי העיר שהביא את ירושלים למה שהיא. היתה זו החלטתו של המלך דוד לבחור בירושלים להיות מקום מושבו, להקים בה את בניין המקדש ולעשותה בירת ממלכת ישראל. דוד עזב את חברון, העיר הראשית של שבט יהודה, לאחר שמלך בה שבע שנים, ויצא לכבוש עיר במרכז הארץ, נייטרלית מבחינת שיוכה השבטי, שעמה יוכלו הכול להזדהות. אלמלא נפלה הבחירה על ירושלים, שכבר בימי דוד הייתה עיר כנענית בת אלפיים שנה, הייתה זו היום, ככל הנראה, לא יותר מאשר תל עתיקות ממוצע בגודלו, אחד מבין רבים הפזורים בארץ.



תחילתה של העיר הכנענית הייתה בגבעה קטנה ונמוכה בהרי יהודה, מוקפת סביב הרים גבוהים ממנה וסמוכה למעיין הגיחון הנובע בנחל קדרון. על אופי אתרה של העיר נאמר בתהילים (קכ"ה 2) '...ירושלם, הרים סביב לה'.
על הגבעה שמצפון לעיר דוד, הידועה במסורת היהודית כ'הר המוריה' (דברי הימים ב' ג' 1), בנה המלך שלמה את בית המקדש לאלוהי ישראל. מן המקדש הראשון לא נותר שריד לאחר שנהרס בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס. בחפירות הארכיאולוגיות נתגלו מעט שרידים ממבני השלטון שנבנו בסמוך ומדרום להר הבית.
במחצית השנייה של המאה הח' התרחש שינוי גדול במתארה של העיר. החפירות הארכיאולוגיות שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים ברובע היהודי הראו בעליל, שתחום העיר התרחב מאוד אל עבר הגבעה המערבית. מעידים על כך שרידים של בתי מגורים, ובמיוחד קטעים מן החומה שנבנתה להגן על רובע חדש זה.

ירושלים, המצודה

כאשר תכנן המלך הורדוס מחדש את מתארה של העיר ירושלים (במאה הא' לפנה"ס), הוא הקדיש תשומת-לב רבה לחיזוק ביצוריה. בצפונה של העיר הרחיב את תחומיה והוסיף לה חומה שנייה, בפינתו הצפון-מערבית של הר הבית בנה את מצודת אנטוניה, ובפינתה הצפונית-מערבית של העיר בנה מחדש את מצודתה. נקודה זו חולשת על מבואותיה המערביים של ירושלים ועל קצה הדרך העולה מיפו. את המקום הזה ביצרו כבר החשמונאים במגדלים (שלהי המאה הב' לפנה"ס). הורדוס ערך באתר שינויים גדולים. ביצורו של המקום היה חשוב לו במיוחד גם משום שהמצודה הוסיפה הגנה לארמון המלך שנבנה בסמוך למצודה, מדרומה.



עיקר חוזקה של המצודה היה בשלושת מגדליה, שהורדוס קרא להם על שם אחיו, ידידו ואשתו - פצאל, היפיקוס ומרים. ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו הפליג בתיאור מידותיהם ואופי בניינם של המגדלים האלה.
עם חורבן ירושלים בידי הרומאים בשנת 70 לספירה לא נהרסה המצודה, שכן הרומאים בחרו לשכן בה את מפקדת הלגיון העשירי, ששהה בעיר כחיל מצב במשך למעלה ממאתיים שנה. משום כך שרד עד ימינו חלק נכבד ממסדו האדיר של אחד המגדלים, הבנוי נדבכים רבים של אבני גזית עבות, בבנייה מלאה.
עיקרה של המצודה הנוכחית (המכונה בערבית אל-קלעה) הם בניות של הצלבנים (המאה הי"ב לספירה), הממלוכים (המאה הי"ד) והעות'מאנים (המאות הט"ז-י"ז). בתקופה העות'מאנית נוסף לה צריח מסגד ומראה זה היה לאחד מסימני ההיכר של העיר ירושלים. היום שוכן בתוך המצודה המוזיאון לתולדות ירושלים.

הר הבית

לאחר שחזרו גולי יהודה מבבל, הם בנו על הר המוריה בירושלים בית מקדש שני, תחת זה שנהרס בידי הבבלים. היה זה מבנה צנוע למדי,ש ניצב על כנו במשך קרוב לחמש מאות שנה. הוא התאים לגודלה המצומצם של העיר, הן זו של עזרא ונחמיה והן זו של החשמונאים. העיר המשיכה לגדול ולהתפתח והמקדש הלך והתגמד לעומתה.



עלייתו של הורדוס, המלך-הבנאי, לכס השלטון, נתנה בידו את ההזדמנות לבנות באתר זה /את בית המקדש לה' שיהיה גדול יותר בהיקפו... והוא יהיה לו לזכר עולם', כדברי יוסף בן-מתתיהו. אך כדי שאפשר יהיה לבנות במקומו של המקדש הקטן מבנה מפואר יותר היה צורך לעצב מחדש את כל הר הבית. נבנו אפוא ארבעה קירות תמך עצומים והם יצרו מתחם אדיר, שגודלו 280 x 480 מ'. הקירות הושתתו על הסלע ונבנו אבני גזית גדולות. האבנים שבפינות המתחם היו גדולות במיוחד, במשקל 50-60 טונות האחת. מצויה אף אבן אחת שמשקלה נאמד ב-350 טונות. אין ספק, שמידות אלה מעידות על היכולת הטכנית והארגונית של בעלי המקצוע ועל העזתו של המלך להתחיל במפעל עצום ועל הצלחתו להביאו לידי גמר, ונכונים דבריו של בן-מתתיהו ההיסטוריון, 'החומה (המקיפה את הר הבית) היתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני אדם מעולם'.
יחד עם בניין כותלי הר הבית והמקדש עוצב מחדש גם כל האזור שמסביב. לאורך ולפנים מן הכותל הדרומי נבנה מבנה נוסף: הסטיו המלכותי, שנועד לשמש את הפעילויות שאינן מקודשות ושלא היו חלק מן הפולחן בהר הבית. היה זה בניין שניצב על-גבי 162 עמודים והיה ללא ספק הבניין הגדול ביותר שהוקם אי-פעם בארץ-ישראל ואחד הגדולים בעולם, בזמנו.
בכותלי הר הבית נקבעו שערים שנועדו לנתב את הקהל הרב, ובעיקר עשרות אלפי עולי הרגל שנהרו למקום בשלוש הרגלים. מחוץ למתחם נבנו רחובות מרוצפים, גרמי מדרגות מונומנטליים, גשרי כניסה אל הר הבית, מקוואות טהרה ושאר מבני ציבור.
בימים ט' וי' באב שנת ג' תת"ל (70 לספירה) בא הקץ על המבנה המקודש והמפואר הזה, '... שראוי לספר עליו יותר מאשר כל מה שנמצא תחת השמש', כמאמר ההיסטוריון. רומי החריבה את ירושלים; 'ירושלים הבנויה' הפכה להיות משאת נפשו של העם היהודי.

קברי נחל קדרון

לכל אורך ימיה של ירושלים, מאז החלה את חייה, לפני כחמשת אלפים שנה, ועד העת החדשה, שימש נחל קדרון גבולה המזרחי. בשל היותו נחל עמוק ובעל גדות תלולות שימש לה הנחל מגן טבעי. רכס הר הזיתים שממזרח לו היה אפוא מאז ומתמיד מחוץ לעיר. בתקופות שישבו יהודים בירושלים הם בחרו להם את הרכס הזה כדי לחצוב או את קבריהם. חלקו העליון, שמסלעו רך, נבחר כדי לחצוב בו מערות קברים קטנות שבדופנותיה נחפרו כוכי קבורה. חלקו התחתון, הסמוך לאפיק הקדרון, שבו נחשף סלע גיר קשה, משך אליו את עשירי ירושלים לקנות להם כאן חלקת קבר ולחצוב או לבנות בסמוך למערת הקבורה גם ציון-קבר גדול ממדים.





כאלה הן שלוש מצבות הקבורה הגדולות הניצבות זו בצד זו באפיק הקדרון, הבנויות ומעוטרות במיטב הסממנים האדריכליים והאמנותיים של התקופה. קבר בני חזיר הוא הקדום מביניהם וזמנו המאה הב' לפנה"ס. שמו מקורי והוא כלול בכתובת העברית החקוקה בחזיתו, בין שני עמודי המבוא: ' זה קבר והנפש שלאלעזר חניה יועזר יהודה שמעון יוחנן בני יוסף בן עובד יוסף ואלעזר בני חניה כהנים מבני חזיר'.
תאריך חציבתן ובנייתן של שתי המצבות השכנות, 'קבר זכריה' ו'יד אבשלום', מעט מאוחר יותר, בשלהי המאה הא' לפנה"ס או ראשית המאה הא' לספירה. בעוד ששמו של קבר "בני חזיר" הוא שם אותנטי, שמות השניים האחרים אנכרוניסטיים, כלומר אינם מתאימים לזמנם, שהרי אבשלום וזכריה היו אישים מתקופת הבית הראשון. אין אנו יודעים את זהותן של המשפחות, שחיו בירושלים בימי הבית השני ואשר הקברים המפוארים האלה היו אחוזות קברן. אין ספק, שהן נמנו עם עשירי ירושלים. לאחר חורבן העיר נשתכח שמן. כאשר עלו יהודים לארץ-ישראל לאחר ימי הביניים הם השתאו למראה המבנים האלה והצמידו להם את הכינויים הללו, שנשתמרו עד עצם היום הזה.

הקרדו

ירושלים בשלהי התקופה הביזנטית (המאה הו' ותחילת המאה הז' לספירה) הייתה כרך גדול ובה בתי ציבור רבים. כיאה לעיר המקודשת לנוצרים, שקבר משיחם מצוי בה, נבנו בירושלים כנסיות רבות. תוכניתה ופרטיה של העיר נשתמרו במרכזה של מפת הפסיפס מן המאה הו' לספירה, שנתגלתה במידבא, עיר קטנה בעבר-הירדן המזרחי, והיא אפוא הקדומה במפות העיר.



המתבונן בירושלים שבמפת מידבא מגלה, שאת העיר חוצה, מצפון לדרום, רחוב עמודים רחב. משנחפרו קטעים בגוש המבנים שבלב הרובע היהודי של ירושלים, בין רחוב חב"ד לרחוב היהודים, עמדו פרטיה של מפת מידבא לנגד עיני החופרים. היה זה מצב נדיר שלחופרים היתה ידיעה מוקדמת על מהות השרידים שהם עשויים למצוא. ואמנם, נמצאו קטעים של רחובה הראשי של ירושלים בתקופה הביזנטית. זהו רחוב שרוחבו הכללי 22 מ' בערך, שחולק באמצעות שני טורי עמודים לחלק מרכזי רחב ופתוח, ולשני אזורים מקבילים, מעין מדרכות, שהיו מקורות כמתואר במפה בגגות רעפים. באופן זה נמשך הרחוב מאזור שער שכם בצפון לשער ציון בדרום, מרחק של 800 מטרים בערך. הרחוב הזה היה אפוא אחד המרכיבים האדריכליים הבולטים בנופה של ירושלים הביזנטית.
אין אנו יודעים מה היה שמו הקדום של רחובה המרכזי של ירושלים הביזנטית. קרוב לוודאי שהיה חסר שם. המושג 'קרדו' שדבק בו, מקורו בירושלים הרומית, היא איליה קפיטולינה, והסיבה לכך היא, שחלקו הצפוני של הרחוב, משער שכם עד מרכז העיר, נבנה, קרוב לוודאי, בידי הרומאים. והביזנטים המשיכו אותו דרומה, עד קצה העיר. 'קרדו' בכל עיר רומית ציין את הרחוב המרכזי. זהו מונח טכני שמשמעו ציר, מלה המשמשת גם היום לציון נתיב תנועה עיקרי שבו עוברת מרבית התנועה.

מנזר המצלבה

בתחתית העמק שבין שכונת רחביה ובין הגבעה שעליה בנוי מוזיאון ישראל, עומד מבנה בודד דמוי מצודה סגורה ומסוגרת. רק פשפש קטן מאפשר כניסה לתוך המבנה. לפני קום המדינה עמד המבנה רחוק מן העיר, בשוליה; אך משגדלה העיר, ובעמק נסלל עורך תחבורה מרכזי, נתגלה לפתע שהמבנה קרוב אליה ונגיש. לפי המסורת הנוצרית, צמח במקום הזה העץ שממנו הוכן הצלב שעליו הוצא להורג בצליבה, לפני כאלפיים שנה, ישוע הנוצרי.
משום כך נבנה כאן, בתקופה הביזנטית, מנזר, הכולל בתוכו כנסייה ובה, באחת מפינותיה, מראים הנזירים את המקום שבו עמד העץ. מכאן נובע גם שמו של המבנה: מנזר המצלבה (בערבית: דיר א-צליב).
ראשיתו של המבנה הייתה, קרוב לוודאי, בשלהי התקופה הביזנטית (המאה הו' לספירה). בשנת 614 לספירה נפגע המבנה קשות בידי הפרסים והוא ניזוק שוב בשנת 1009 בידי הח'ליף המטורף אל-חאכם.
בתקופה מאוחרת יותר שוקם המנזר ועד המאה הי"ז היה מרכז הנזירות הגיאורגית (היינו, הגרוזינית) בארץ-הקודש. זה היה תור הזנה של המנזר ואז התגוררו בו מאות נזירים.
במאה הי"ג מצא במנזר מקלט המשורר שותה רוסטאולי, משוררה הלאומי של האומה הגיאורגית (גרוזינית). כאן חיבר את האפוס הלאומי של אומתו 'עוטה עור הנמר'. דמותו ושמו מצויינים על קירות הכנסייה.
בשל סכסוכים בין הנזירים הגיאורגיים ובשל חובות כבדים עברה השליטה על המנזר, בראשית המאה הי"ח, לידי הכנסייה היוונית-האורתודוכסית ומאז הוא מצוי בידיה. אוצרותיו של המנזר, ובעיקר אוסף האיקונות וכתבי-היד העתיקים, שמורים בידי הפטריארכיה היוונית בירושלים. כיום ניתן שוב לבקר במנזר ולהתרשם מן החצר הפנימית והכנסייה הניצבת בו, מחדרי המגורים, חדר האוכל המשותף, המטבח עם סיריו העצומים, בתי-הבד והגת במרתף, ולעמוד על אורח חייהם של נזירים בארץ-הקודש.

קשת רובינסון



שערי חולדה ומתחם החפירות

















פיר וורן ומתחם הקברים בעיר דוד








חזרה לאינדקס ישראל