אפולוניה

117 תמונות     4 דקות וידאו

הישוב הראשון באתר נוסד על-ידי הפיניקים בשלהי המאה ה6- לפני סה"נ (התקופה הפרסית). הפיניקים כינו את המקום ארשוף על שם אחד מהאלים שלהם, רשף, אל המלחמה והסערה. הם ניצלו את הים; שלו ממנו חלזונות שמהם הפיקו את צבע הארגמן, והשתמשו במפרץ הטבעי כמעגן לאניות שבהן סחרו עם העולם היווני.
בתקופה ההלניסטית, במאות ה1-4- לפני סה"נ, זיהו תושבי המקום את רשף עם האל אפולו, וכינו את העיר אפולוניה. מאוחר יותר, נכבש מישור החוף (כולל אפולוניה) על-ידי החשמונאים. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מונה את אפולוניה ברשימת ערי החוף של ממלכת ינאי (קדמוניות היהודים, יג, טו, ד - 395).
בתקופה הרומית, במאות ה3-1- לסה"נ, התפתחה אפולוניה והפכה לעיר של ממש. בתקופות הרומית והביזאנטית התקיימה באפולוניה קהילה שומרונית ואולי גם קהילה יהודית. בתקופה הביזאנטית, במאות ה6-5- לסה"נ, הגיעה העיר - שכונתה אז סוזוסה - לשיא פריחתה. היא הפכה לעיר הנמל של דרום השרון. שטחה באותה תקופה היה 280 דונם, והיו בה גתות ובתי בת לעיבוד תוצרת חקלאית, וכן תעשיית זכוכית מפותחת. כנסייה מפוארת ניצבה בדרום-מזרח העיר. היתה זו עיר ללא ביצורים, ובה מערכת מים משוכללת, שהתבססה על אגירת מי גשמים בבורות.
בתקופה המוסלמית הקדומה, במאות ה11-7- לסה"נ, נשלטה העיר על-ידי המוסלמים, שכינו אותה ארסוף והקיפו את העיר בחומה, כדי להתגונן מפני התקפות הצי הביזאנטי. שטח העיר הצטמצם לכדי 90 דונם והיא הייתה בנוייה בצפיפות.
בשנת 1099 לסה"נ, לאחר שכבשו את ירושלים, צרו הצלבנים על ארסוף אך מתקפתם נכשלה. באביב 1101 לסה"נ הצליח המלך הצלבני בלדווין הראשון, בעזרת צי אניות מגנואה, להכניע את העיר. הלבנים כינו את העיר ארסור.
באמצע המאה ה12- לסה"נ נמסר כל אזור דרום השרון למשפחת אצילים צלבנית וארסור הפכה לבירת האיזור. הצלבנים חיזקו את חומות העיר המוסלמית וחפרו את החפיר היבש כהגנה נוספת. בעקבות מפלת הצלבנים בקרב חטין, בשנת 1187 לסה"נ, עברה העיר לשליטת המוסלמים למשך ארבע שנים. נצחון הצלבנים בקרב ארסוף בשנת 1191 לסה"נ קבע את שליטתם בארץ ישראל למאה שנים נוספות.
בשנת 1241 לסה"נ החלו הצלבנים להקים מבצר בצפון העיר, בהנהגתו של ז'אן ד'איבלין ד'ארסור. עם מותו בשנת 1258 לסה"נ, עברה ארסור לידי בנו, בליאן הראשון. הלה לא עמד בלחץ המתקפות של המוסלמים הממלוכים, ולכן מסר את השליטה על הסניורה הפיאודלית של מחוז דרום השרון, כולל השליטה בארסור, לידי מסדר ההוספיטאלרים (מסדר צבאי-נוצרי). כמה מאות לוחמים ממסדר זה ישבו בתוך המבצר. באביב 1265 לסה"נ עלה על ארסור הסולטאן הממלוכי בייברס בראש צבא גדול וחזק. במקום התנהל קרב במשך ארבעים יום עד שנכבשה העיר. כאשר ראו הלוחמים הצלבנים שהיו בתוך המבצר כי אפסה תקוותם, הסכימו להיכנע בתנאי שיינתן להם לעזוב את העיר. בייברס הסכים; אך לאחר שנכנס למבצר אילץ את המגינים להרוס את המבצר ולשרוף אותו, ולקח אותם בשבי. כך הקיץ הקץ על העיר ארסור ועל מבצרה, שהתקיים עשרים וארבע שנים בלבד! הממלוכים הקימו כאן משלט צבאי, שנעזב לאחר זמן מה, ומאז לא נושב המקום עוד.

אפולוניה



אפולוניה שוכנת על רכס הכורכר המערבי, המצוק המשתרע לאורך חוף השרון, שבו שכבות של כורכר (אבן חול גירנית), חמרה וחול.
בראש הצוק, המתנשא מעל מעגן טבעי קטן, התיישבו בני אדם לפני כ2,500- שנה וכך החלו קורותיה המרתקים של אפולוניה.
שרידי הישובים, שהתקיימו כאן במשך 1,800 שנה, נחפרו על-ידי משלחת המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, בראשותו של פרופ' ישראל רול.

החפיר הדרומי



נראה בקרבת החניה, לפני הכניסה לגן הלאומי. החפיר שהיה יבש הוא חלק ממכלול הביצורים של העיר הצלבנית. הוא מקיף את העיר משלושה עברים; בצד המערבי מוגנת העיר באופן טבעי על-ידי מצוק הכורכר הזקוף. החפיר, תחום בצד אחד בחומת העיר ובצד השני בקיר. עומקו של החפיר כ4- מ' ורוחבו כ10- מ'.

תצפית על הוילה הרומית



התצפית ממוקמת על תוואי החומה מהתקופות המוסלמית והצלבנית. משני צדי החומה נראים שרידי מתקנים, מהתקופה הביזאנטית, ששימושם אינו ברור. הווילה הרומית התקיימה כאן במאות ה1- וה2- לסה"נ. היא תוכננה ונבנתה לפי מסורת האדריכלות הרומית, וכוללת חצר מרכזית פתוחה מוקפת עמודים, מוקפת בחדרים שהיו מקורים.

בור מים



בור חצוב לאיסוף מי גשמים ומעליו קמרון חביתי בנוי. בצדו הדרומי של הקמרון נמצא צינור חרס, שהוביל את המים לבור. זמנו של בור המים אינו ידוע, אך ברור כי בכל התקופות התבססה אספקת המים של העיר על אגירת מי גשמים בבורות חצובים.

כבשן סיד



פעל בשלהי התקופה העות'מאנית. בכבשן שרפו אבני גיר כדי להופכן לסיד. הכבשן בנוי בור מדופן באבנים בקוטר 4 מ', מעליו תקרת אבן דמוית כיפה, שעליה הניחו את אבני הגיר המיועדות לשריפה. בחלל הבור הסיקו את חומר הבעירה, ותהליך השריפה נמשך בין שלושה לשישה ימים.

המבצר הצלבני:
המבצר הוקם בחלק הגבוה ביותר באתר החל מ1241- לסה"נ. הוא מוקף חפיר ושלוש מערכות ביצורים: מערכת הביצור החיצונית כללה חומת תמך, מגדלים חצי עגולים ושער. המערכת הפנימית הייתה קיר היקפי, בגובה כ6- מ', שתחם את המערכת החיצונית והיה גבוה ממנה. למעשה זהו הקיר החיצוני של שורת החדרים שמסביב לחצר המבצר. מערכת הביצור השלישית היתה מגדל העוז, שנישא לגובה 10 מ'.

החפיר



החפיר של המבצר, שרוחבו 30 מ' ועומקו כ14- מ', היה יבש והגן על המבצר. אל המבצר נכנסו באמצעות גשר שעבר מעל החפיר (התצפית נמצאת מעל ראש הגשר). הכניסה מקצה הגשר אל השער הפנימי של המבצר הייתה עקיפה.

שער הכניסה הפנימי למבצר



התנשא לשתי קומות והיה מוגן בשני מגדלים חצי עגולים. הכניסה לשער כללה סבכת ברזל, ולאחריה שתי דלתות עץ. אולם הכניסה היה מקורה ובו ספסלים משני צדיו. חשיפתו של השער מאמתת את תיאור השער הפנימי של המבצר, הנראה בחותם של הסניור בליאן הראשון, שמקום מושבו היה בארסור.

חצר המבצר



קומת הקרקע של המבצר, שאורכה 28 מ' ורוחבה 10 מ'. רצפת החצר היתה עשויה טיח גס. מהחצר עברו אל הקומה השנייה של המבצר ואל האולמות התת-קרקעיים. החצר מוקפת חדרים, ובצדה המערבי נמצא מגדל העוז.

האולם הצפוני



אולם ומגדל חצי עגול. שטח האולם 12x5 מ'. הקירות היו מטויחים טיח לבן, והשתמרו לגובה 4 מ'. אין כאן עדות לקומה שנייה, ושימושו של האולם אינו ברור.

תצפית מגדל העוז



מגדל העוז הוא מבנה מתומן (בעל שמונה צלעות), שהיה בנוי על גבי קמרון מדורג, והתנשא לגובה 10 מ'. זו מערכת הביצורים השלישית של המבצר, שהיא גם הגבוהה ביותר. מכאן צופים אל הנמל הצלבני, שבכניסה אליו היו שני מגדלים, אחד מכל צד. שרידי שני המגדלים נראים מבצבצים מתוך הים. מכאן ניתן לראות (בזמן ראות טובה) את יפו בדרום וקיסריה בצפון - אף הן היו ערי נמל צלבניות. ממגדל העוז ניתן לצפות אל תוך המבצר ולראות את שרידיו ואת שער הכניסה הפנימי.

תצפית על מערכת הביצורים החיצונית של המבצר



מכאן נראים חפיר המבצר וראש הגשר, שהוביל אל השער החיצוני של המבצר.

אבני הקלע






חזרה לאינדקס ישראל